חרם על עירי

Music__Not_Warעל די.ג’יי הארדוואל שמעתם? ובכן, הוא שמע עליכם, קצת יותר מדי בימים אלו. הדי.ג’יי ההולנדי , שמגיע להופעה בתל אביב היום, קיבל לאחרונה מכתב פתוח ברשת, מכתב שסחף מאות תגובות ופרסומים, הקשור להופעתו המתקרבת בארץ. המכתב הפומבי, שהגיע מקבוצה המכנה את עצמה “מכורים לטראנס נגד האפרטהייד הישראלי”, מוקדש למטרה אחת בלבד – למנוע מדי.ג’יי הארדוואל להגיע להופעה היום בישראל,  “מוכת האפרטייד והשנאה” עפ”י הכותבים, דרך שכנוע המלווה בתיאור מעשי שיטנה של העם הציוני האכזר והנבחר. לפי ההיגיון של כותבי המכתב, מאות רוקדים בהופעת די.ג’יי בינלאומי בארץ היום נושאים על גבם את החלטות הפוליטיקאים מאז 1948 וחייבים להיענש על כך מיידית בחרם תרבותי גלובלי. היגיון פשוט.

הקבוצה ששלחה את המכתב אינה יחידה במינה, היא רק אחת מתנועות שונות ומשונות ברשת, המקדישות את זמנן לכתיבת מכתבים, יצירת קשר עם מנהלים ואמנים והחתמת עצומות פומביות במטרה למנוע מאמנים להופיע בישראל. מסתבר שהאקטיבסטים ברשת עוקבים אחר פרסומים ישראלים לגבי שמועות על אמנים בינלאומיים שמגיעים לארץ ופונים ללהקות ולמנהלים שלהם במטרה לשנות את דעתם, עוד לפני שהעסקה נחתמת. מסתבר שכללי בטחון שדה לא פוסחים גם על מדור המוסיקה.

בבלוג מפורסם הניקרא בפשטות מבאסת, שלא לומר מחרידה : “המנעו מלהופיע בישראל” –   (Refrain Playing Israel) ניתן לקרוא עדכונים שוטפים על מאמצים מגוונים של גולשים למניעת הופעות בישראל, מאמצים שחלקם צלחו, גרמו לביטול הופעות ועדיין משפיעים עלינו. ביטול חם מהתנור הגיע אלינו רק לפני מספר ימים, הפרויקט המוסיקלי של מריל גרבוז – tUnE-yArDs הודיע על ביטול פוליטי של ההופעה המתוכננת בישראל עקב החלטה פוליטית. הארגונים השונים ברשת התגאו בביטול שהושג בעקבות לחצים על גרבוז עצמה שלבסוף ביטלה את ההופעה וחתמה על כתב התחייבות פומבי ברשת של אמנים נגד ישראל, אמנים המסרבים ומתחייבים לא להופיע בישראל.

.אמנים כמו הרד הוט צ’ילי פפרס שלא נכנעו למאבק והגיעו לכאן למרות הכל (לאחר ביטול הופעה לפני מספר שנים מסיבות לא פוליטיות כביכול), נתקלו בתגובות חריפות מקבוצות אקטיביסטיות וגולשים תומכים, הרבה לפני שהלהקה הגיעה לישראל. מכתבים פומביים ברשת – בפייסבוק ובטוויטר – נגד סירוב הלהקה לבטל את ההופעה בישראל, לצד עצומות וקריאות פתוחות לחברי להקה הקוראות להם להצטרף לחרם התרבותי נגד ישראל ולבטל את ההופעה לא חדלו. לאחר שהלהקה סירבה למאמץ נוסף מצד תנועות נגד ישראל ולא הסכימה להצטרף להפגנה נגד ישראל בניו יורק, הרד הוט קיבלו כתף קרה מהעולם המערבי במדיה החברתית, כאשר האירוע שמסמל זאת יותר מכל הוא להקת “משרוע לילה” (בערבית:פרויקט לילי) להקה לבנונית אלטרנטיבית מצליחה  שצייצה טוויט מפורסם בו הם מסרבים להופיע כמתוכנן כלהקת החימום של הרד הוט בביירות, החלטה ישירה, הם ציינו, לסירובם של רד הוט לביטול ההופעה בישראל. הלהקה הלבנונית שאגב, עמדה בהצהרתם ולא חיממה את הרד הוט צ’ילי פפרס בבירות, נחשבת להרכב פרובוקטיבי וליברלי בעולם הערבי, וחלק מתכניהם נוגעים בנושאים לא פשוטים בתרבות הערבית השמרנית כמו יחסים הומוסקסואליים ואהבה צעירה.

לחץ, גם אם הוא וירטואלי, של 22 מדינות ערביות, בהן יש לרד הוט איצטדיונים למלא, הוא לא קל, אך כנראה שהאמת של רד הוט גרמה להם להאמין שהמעריצים הנאמנים שלהם יגיעו בכל זאת למלא אולמות. וכנראה שכוחם של אבירי הטוקבקים והעצומות הוירטואליות הוא לא כביר כל כך. למרות הכל, הטור של רד הוט במזרח התיכון נחל הצלחה מסחררת. עם זאת, הם גם איבדו קהל והמחאה החברתית ברשת נגדם לאחר ההופעה בישראל לא שככה, הם צורפו בחזית החברתית ברשת לרשימה השחורה המכונה “החרימו את מי שלא מוכן להחרים”, רשימה המתעדכנת כל הזמן של  להקות שאינן מוכנות להחרים את ישראל וסופגות בעקבות כך סנקציות בעולם, סנקציות העלולות לפגוע בהם באופן כלכלי ותדמיתי.

הלולה פלוזה הישראלי מככב ברשימת החיסול ברשת מבחינת הלחצים החברתיים של קבוצות בעולם הערבי והמערבי הנושאות על דגלם חרם תרבותי נגד ישראל,

הארגון החברתי “התעלות – שירותי תקשורת” המכנים עצמם (באתר הנושא אותו שם)למירב האירוניה “עיתונות שלום למטרת פתרון בעיות” , פרסם את מאמר הפתיחה שלו לשנת 2013, מאמר שהכותרת שלו הוא “סיכום החרם התרבותי על ישראל לשנת 2012” ובו, סיכום האירועים או יותר נכון, סיכום הסיכולים המוצלחים והפחות מוצלחים של הופעות בישראל, סיכולים שמאות ואלפי בלוגרים פעלו למענם בזמן שאנחנו פה הגברנו את הווליום ללא חשש ולא ידענו, לא שמענו.

במאמר הפתיחה הוכרז השם הרישמי של לולהפלוזה ישראל בסצינת החרם הציוני – “לולהפארטהייד” לצד הצהרות על מאמצים של ארגונים שונים למחוק את קיומו של פסטיבל לולהפלוזה ישראל מהמפה. עמודים של כתבות המוקדשות אך ורק לדיכוי החשיפה התרבותית של ישראל לעולם המוסיקה העולמי. ופתאום נדמה לי ששמעתי את עצמי נאנחת בקול, האוויר נהיה יותר סמיך.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? אני מזמזמת לעצמי תוך כדי הקריאה באתרי השנאה, מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה, בטח מחר, אולי עוד לפני הצהריים זה יקרה, הרי זה קורה כל יום, כשמישהו ישאל אותי בסטארבאקס מאיפה אני, כי הוא “לא מצליח לזהות את המבטא, והוא פשוט חייב לדעת”, אני אגיד שאני משוויץ. מעניין איך זה להיות נייטרלית.

ככל שהתחלתי לספוג עוד ועוד מהמאמרים השונים ולקרוא יותר לעומק את החדשות והכתבות באתר ובאתרים השונים המעודדים חרם תרבותי נגד ישראל ובידוד חברתי ותרבותי של ישראל בעולם , כך גברה תחושת המועקה. מי ידע, כל הזמן הזה, אנחנו חשבנו שזה האמרגנים הישראלים שלא מצליחים לארגן פה הופעה.

מזמן או אף פעם לא הרגשתי רדופה, רדופה בדיעבד, מבלי לדעת שבכלל נרדפתי או שאני נרדפת. מבולבלים? גם אנחנו. מסתבר שהקלישאה החבוטה אכן נכונה, אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שאף אחד לא רודף אחרייך. או מנסה לבטל את ההופעה שחלמת עליה כבר מזמן, מזמן.

.

 

צרות של שירים

מה הוא ליין-אפ? הליין-אפ הוא מונח פסטיבלים נפוץ בלועזית מדוברת. במילים פשוטות, “ליין-אפ” הוא רשימת האמנים המופיעים בפסטיבל מסויים, ועם כל הכבוד להפקה המדהימה, לנוף העירוני ולדוכני עוגות הגבינה האורגניים בפסטיבל, ויש הרבה כבוד לעוגת המשמש-גבינה האורגנית שזללתי מול הבמה, האטרקציה העיקרית היא תמיד הליין-אפ.

הליין-אפ הוא עמוד השדרה של כל פסטיבל, הסיבה שאנשים משרכים רגליים, מטוסים, צידניות וגלגלים להגיע עד להפקה המסובכת עליה טורחים רבים. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהסקרנות בארץ וברשת לגבי הלהקות שיגיעו אלינו היא עצומה, למרות שיש לכאורה זמן עד פרסום הרשימה הנכספת. עוד שתי מדינות מלבדנו זכו ללולה פלוזה משלהם, שתיהן מדינות דרום-אמריקאיות, לולה ברזיל בסוף מרץ ולולה צ’ילה בתחילת אפריל . הליין אפ לפסטיבלים אלו כבר פורסם – בצ’ילה, הוא בהחלט מעורר קינאה וכמיהה עם רשימת אמנים כמו דאד מאוס, פרל ג’אם, דה בלאק קיס, קווינס אוף דה סטון אייג’, פרנצ פרנדינאנד, נאס ועוד ובברזיל כל אלה פלוס הפצעות נוספות כמו רוסקו, דה קילרס וקייק. דיונים בפורומים שונים ברשת העלו ספקולציות לגבי הקשר בין הפסטיבלים בדרום אמריקה לליין אפ הקרב עלינו ובא בארץ, אך סביר מאוד להניח שלא יהיה שום קשר אלינו וההקשר הלטיני של הקרבה בין המדינות והסמיכות של התאריכים הוא שונה מהקיץ שמצפה לנו.

מעריצי הפסטיבל ידועים בהפצת שמועות ידידותיות בפורומים ובהתדיינות אינסופית בניסיונות ניחוש לקראת הפסטיבל הבא, מהרגע שהפסטיבל הקודם נגמר, או לפני שהוא אפילו התחיל. הפקת הפסטיבל תורמת לעניין ול”באז” סביב רשימת האמנים ושומרת מאז ומתמיד בקנאות חריפה על כל פרט עד פרסום הליין אפ, עם הדלפות מכוונות לאורך השנה כדי לעורר בנו עניין, זמן רב לפני תאריך הפסטיבל עצמו.

בדקו בעצמכם –

השיחות על הליין-אפ של הלולהפלוזה ברשת הן כל כך מדוברות עד כדי שכך שאם תחפשו את הביטוי ליין-אפ בגוגל ((Line Up האופציה השלישית, לפני ההגדרה במילון החינמי הגדול בעולם, תהיה אתר הפסטיבל!

אנחנו הרי אחרי הכל מדינה קטנה, זה לא סקורסזה ומן הסתם ארה”ב שונה מאיתנו אלף אלפי הבדלות בתחום הפסטיבלים. תרבות הפסטיבלים האמריקאית מתבססת קודם כל על קהל שנאמן לפסטיבל ורואה אותו כמותג עליו הם סומכים, בעקבות הנאמנות למותג, הצרכן האמריקאי מפתח נאמנות טוטאלית לפסטיבל. עד כמה הם טוטאלים ? רבבות רוכשים כרטיסים לפסטיבל במחירים של מאות דולרים חודשים מראש עוד לפני שהליין-אפ מפורסם! בתרבות הפסטיבלים זה עניין זניח ושכיח – בפסטיבלים משמעותיים ברחבי העולם, החשש הוא ברור לכל חובב מוזיקה, חלילה שהפסטיבל יהיה סולד אאוט, ואכן הכרטיסים אוזלים ימים עד שבועות לאחר שהכרטיסים יוצאים לאוויר.

בארצנו קשת היום יהיה קשה להאמין שנוציא אלף שקל על שלושה ימי הופעות לפני שאנחנו יודעים מי מופיע, אך ברגע שלולהפלוזה רכשה את אמון הציבור הוא מצביע ברגליים, באזניים ובכיס. הפקת לולהפלוזה מוודא שתרצה לקבל מהם עדכונים לאורך השנה – ההפקה בארה”ב מארגנת מכירה סודית במחיר מוזל זעום יחסית (75 דולר לעומת 350 דולר) לחברי רשימת התפוצה שלה חודשים לפני הפסטיבל. חברי הרשימה מקבלים אי-מייל על אופציית הקנייה במחיר מוזל, אך אפילו שההודעה היא רנדומלית וספונטנית ולמרות שהליין-אפ עוד לא פורסם, הנאמנות לפסטיבל ולאופי שהוא משדר גוברת על הכל והכרטיסים המוקדמים נמכרים תוך דקות ספורות.

לכאורה בכל פסטיבל יש את סדר ההופעות המפורסם לפי ימים ולפי במות –לוח ההופעות לפי שעות וימים. בלולהפלוזה2007 לדוגמה, היו תשע במות שמנגנות בו-זמנית. אך למעשה, ישנם שני סוגי ליין-אפ בפסטיבל שכזה: הליין אפ הכללי של הפסטיבל והליין-אפ האישי שלך, לוח הזמנים המחייב של ההופעות, הנקבע מראש תוך ויתורים אסטרגיים מחושבים ודיונים פנימיים – הליין-אפ שאליו חובה לדבוק באדיקות קנאית כדי לא לפספס אף תו וצליל בדרך.

לאחר הכרזת הליין אפ של הלהקות ולפני מועד הפסטיבל עצמו, נדרש מכל חובב מוסיקה עם כרטיס בכיס, זמן מיוחד למחשבה ותמרון. משימות אסטרטגיות באדמת אויב לא יביישו את התכנון המאסיבי הנדרש לשלב את כל האמנים המבוקשים בשלושה ימים קצרים, אולי נשמע כמו צרות של עשירים, בעיניי, יותר כמו צרות של שירים.

 תוך כדי קביעת לוח הזמנים, היחס כלפי הפקת הפסטיבל נד בין שנאה עזה לאויב האכזר שהעיז להצליב הופעות בצורה רשלנית ולגרום לי לוויתור קשה או לבין הערצה עיוורת לנדיב החסוד מכל שהצליח למקם שתי הופעות מטורפות בזמן ההגיוני ביותר,  בשנת 2007 בו התרחש הסיפור שלי הפעם, היו כבר שבע במות מוסיקה לפסטיבל (אם לא נחשיב במת ילדים במתחם משלהם ובמת תיאטרון והצגות רחוב עליהן פסחנו) והפסטיבל ארך שלושה ימים ולא יומיים כמו הפסטיבל הראשון. זו השנה השנייה (ב2006 היו גם כן שלושה ימי הופעות) בה הביקוש לכרטיסים סיפק למפיקים סיבה משמעותית למלא שלושה ימים בהופעות שסחפו קהלים מרחבי ארה”ב והעולם.

אז בואו נחזור לאותו פסטיבל שלישי שהפציע בקיץ 2007, לולהפלוזה השלישי הוא לא כמו הפסטיבל הראשון ואפילו לא השני. יספרו לכם מצביעי אובמה, שהתמימות  וההתלהבות של הפעם הראשונה התחלפה בהליכה בטוחה עם חבר ותיק. פעם בשנה, כל עוד אני במיקוד של שיקגו, יש על מי לסמוך. על הפסטיבל. לא על אובמה הפעם.

ואכן, שוב אני וידידתי לעת צרה, שיכר ותעלול, אחותי היקרה, השכמנו קום לקראת שלושה ימים של חגיגות בגראנט פארק בשיקגו, אותו מקום, אותה פרטנרית, אבל עדיין לגמרי אחרת.

מהצעדים הראשונים במתחם שמתי לב ששטח הפסטיבל התרחב והתארך והמרחקים בין במה לבמה שינו את אופי הפסטיבל. הקהל גדל ולולהפלוזה הפכה מפסטיבל בינוני בגודלו לעיר קטנה, קולוניה של הופעות, טירוף וניתוק ממפלצת הבטון הידידותית שנקראת שיקגו – עדיין העיר עם כמות הפארקים הגדולה ביותר בארה”ב, בטח עם יותר פארקים מתל אביב פר בנאדם, מר חולדאי. אווירה של שיחרור וחופש פראי באמצע דאון טאון שיקגו, ואני? אני ממש לא מתלוננת.

כרגיל, האדרנלין זרם ואיתו האווירה, אך בתחום אחד – לא היה מקום לספונטניות וזרימה –  הרשימה של ההופעות הרצויות מסודרות לפי ימים, שעות ובמות הן האני מאמין של הפסטיבל כרגע. הפסטיבל נפתח ביום שישי, הידעתם? עובדה נוספת שמייחדת את לולה ישראל היא,שבשונה משאר הפסטיבלים בעולם, פרי פארל החליט לקיים את הפסטיבל באמצע השבוע כדי, לדבריו,  לא לפגוע ברגשות הציבור שומר השבת ולקיים אחדות תרבותית לקראת הפסטיבל .

ובחזרה לשיקגו, היום הראשון של הפסטיבל , היום השישי בשבוע, נחל הצלחה מזהירה, בסיום נוצץ של הופעה מצדMIA  הסרילאנקית-בריטית, והופעה תיאטרלית כמתבקש ומבלבלת אישונים ודציבלים מבית דאפט פאנק.

מישהו שעומד לפנינו בתור לשירותים ומדבר אנגלית עם חברה שלו מחזיק חבילה של נובלס,אולי רק כדי להזכיר לי שהעולם קטן יותר ממה שנדמה. או בעצם להזכיר לי להפסיק לרכל על אנשים בעברית בתור לשירותים.

יום שבת שאחריו הגיע ואיתו הופעות של מיוז, פטי סמית’ והרוטס (The Roots) .ההופעה של הרוטס באותה שנה, בדיוק אחרי השקת אלבומם המשובח  “Game Theory” , היא הופעה שעד היום נשמרת בארכיון התהילה שלי כאחת ההופעות החיות המרשימות ביותר שראיתי אי-פעם. ההופעה נחתמה בגרסה מרטיטת נשמה ובלתי נגמרת לBaby you got me , שיר שאת הפזמון שרה אריקה באדו בדרך כלל, אך הצלילים האינסטרומנטליים החליפו את קולה הענוג. הגשם הקייצי ששטף אותנו הוסיף למיסטיות של ההופעה והתערבב עם דמעות של התרגשות וריגוש מהצלילים המטורפים שערגתי אליהם.

לא רבים יודעים שבאותו יום, ליידי גאגה, האישה והטוויטר,הפציעה בבמות הקטנות יותר באותה שנה בפסטיבל. היא הופיעה עם עוד ליידי בשם ליידי סטארלייט, הופעת אוונגרד דאנס שקיבלה ביקורות חיוביות וכיוונה את דרכה לאייקוניות פופ או לתלבושות מוזרות במיוחד, תלוי את מי שואלים. למעשה, משטרת שיקגו עצרה את גברת גאגא באותה שנה כאשר הזו יצאה משטח הפסטיבל לרחובות שיקגו בלבוש מינימלי במיוחד וסירבה לדרישה לכסות את עצמה. בפרסומים שלאחר נכתב שגאגא האלמונית אז, התווכחה עם השוטר וצרחה מול קהל מכובד של עוברי אורח : “אני אמנית! הלבוש שלי הוא אמנות ולא עירום!”

יום של מוסיקה איכותית נחתם ועוד יום זרח ובא, אפילו בלי האנג אובר. ולפנינו עוד יום שמבטיח לנו הופעות בשלל צבעי הדשא. ואכן סאנדיי בלאדי סאנדיי הגיע. שרדנו עד ליום האחרון והמבטיח של הפסטיבל, יום שייזכר בדמיוני תמיד בתור יום עם החלטה מוסיקלית שנוייה במחלוקת. כן, לא מדובר פה בעניין של חיים ומוות, רק בהתנגשות ליין-אפ בלתי צפוייה או כמו שכבר ציינתי – צרות של שירים.

יומו האחרון של הפסטיבל נפתח בשעות הצהריים ובשעה ארבע אחר הצהריים עמדו בליין-אפ שני אמנים אחד מול השני. הראשון היה לופה פיאסקו, אז ראפר צעיר משיקגו שמצא לו מקום מכובד בליבי והגיע משוריין עם הופעה מאלבום הבכורה המבריק שלו שיצא ב2006  Lupe Fiasco’s Food& Liquor) ) האלבום שאיתו הופיע בפסטיבל הוא הראשון משורת אלבומים מצליחים של פיאסקו ונחשב כאחד מאלבומי הבכורה המבריקים בהיפ-הופ אי פעם, בו התארחו ג’יי-זי, קנייה ווסט, דה נפטונס ועוד. האלבום זכה באותו שנה לשלוש מועמדויות לגראמי, כולל אלבום הראפ הטוב ביותר, כבוד אדיר לאמן צעיר, שבאותו טקס גם זכה בפסלון גראמי עבור ההופעה החיה הטובה ביותר לאותו אלבום. אכן, וודאי תוכלו להבין למה ההתרגשות שלי לקראת ההופעה הייתה אדירה.

מול פיאסקו ברשימת הליין-אפ עמדה זמרת בריטית, שאת שמה שמעתי אמנם, וגם את הלהיט שלה, אך משום מה דבקה בה אז עננת המיין סטרים של הצלחת השיר שגרמה לי לפסוח עליה ולא להתעכב.   אותה אמנית שליטפה מאז את נבכי ליבי ונשמתי השבריריים בקולה המיוסר והשבור, שנתנה היגיון לכאוס, שנתנה לי מילים שלא היה לי לתאר רגש שהיה לי יותר מדי ממנו, אותה לא הכרתי אז. גברת איימי ויינהאוס עמדה מול  ההופעה של לופה פיאסקו והבחירה נפלה, לטובתו, המוזיקה שלו כבר הייתה מצוחצחת בדמיוני וגרוני.

למרבה האירוניה, הסקרנות משכה אותי להקשיב לווינהאוס אחרי הפסטיבל, ומשם הדרך להתאהבות הייתה פשוטה, הקול העמוק והכתיבה האפלה שלה לא הותירו מקום לספק.

איימי ניגנה ושרה, צווחה ושאגה בקול צפרדעי ענוג, הופעה שהסמים עוד לא חיסלו לפני שהדיכאון חיסל את הכל. אבל אני לא שמעתי, עוד לא ידעתי, לא תיארתי לעצמי שאני אתאהב בה ולא תיארתי לעצמי שמערכת היחסים החד-צדדית שלנו תיקטע כל כך מהר והיא תעזוב אותי בטרם עת, מבלי לומר מילים שרציתי לשמוע.

אז איימי, אני מצטערת. לא בשבילך, אני בטוחה שהקהל  סיפק את הסחורה וקיבלת את סיפוקך. אני מצטערת בשבילי, שאני לא הספקתי אותך. מצטערת שהייתה לי בכלל את הבחירה. כי את הרי גם ככה לא הספקת להבין עד כמה אהבו אותך, ההתחלה של ההצלחה המתוקה שלך אז הייתה גם ההתחלה של סופך המר.

ואם תהיתם, ההופעה של לופה פיאסקו הייתה מעולה, מצויינת. עוד מטר של גשם קיצי הגיע ושטף את התהיות והצרות לטובת היפ-הופ מדוייק וטרי היישר מרחובות שיקגו עד למוחי הנהנתן שלא ידע שובע ולא ידע בכלל, שוויתרתי על איימי.

וידאו של איימי ויינהאוס בהופעה חיה – לולהפלוזה 2007

לולהפלוזה ישראל – סרט מלחמה

מתוך ערפל האדרנלין וכתמי הבוץ, הייתי בטוחה שאיבדתי את זה. כן, היום הוא היום. היום בו מוחי החליט לכשול סופית, ליפול שולל אל מול מחלה נפשית שמוטטה את לי את הראייה וההבנה.

המסקנות היו ברורות: אם לא מחלה נפשית פתאומית, כנראה שמישהו הכניס לי משהו למשקה בפסטיבל !

אני קוראת את האותיות והמילים במסך המחשב שמולי, ושוב קוראת. את המילים ואת האותיות.

לולה פלוזה בישראל, אמרה הכותרת. פארל פרי הכריז, זעקה תת הכותרת. האם זו בדיחה אכזרית? שאלה אנוכי המשוררת, האם המציאות עולה על כל דמיון?

אך מה ההתרגשות הגדולה תשאלו? מה מקור הבלבול? מה זה לולהפלוזה בכלל..ולמה הייתי מלאה בכתמי בוץ מהתפרעות בפסטיבל בחום יולי אוגוסט…

אז ככה,בואו נפזר את מסך הערפל. לולהפלוזה הוא פסטיבל שהתחיל את דרכו בדמיונו הקודח של פרי פארל, סולן להקת ג’יין אדיקשן. הפסטיבל הראשון החל את דרכו ב1991 בתור מסע הופעות של ג’יין אדיקשן שהיווה עבורם סיבוב פרידה אחרון. או לפחות כך חשבו חברי הלהקה, אך המעריצים הצביעו ברגליים ובארנקים וגדשו את ההופעות, ובכך העניקו תקווה מחודשת לפרי ולהקתו ואמנים רבים נוספים שהאמינו שכבר אין מקום בשוק למוזיקה אלטרנטיבית שתסחוף קהלים להופעות. ההצלחה המפתיעה של האירוע החל רצף מצליח של מספר שנים עד שב1998 כשלה “האומה האלטרנטיבית” – כך כינה פארל את מעריצי הפסטיבל – מלהתקיים. אירוע משמעותי שסימן את דעיכתו של הפסטיבל היה פרישתה של הלהקה “נירוונה” מליין האפ הפסטיבל כאשר יום לאחר מכן נמצאה גופתו של קורט קוביין בביתו, לאחר שירה בעצמו למוות. יחד עם התאיידות הסצינה האלטרנטיבית וסצינת הגארנג’, הפסטיבל הפך ללא רלוונטי ופרי נטש את ההפקה ואת החזון שלו בשנתו האחרונה של הפסטיבל. עם עזיבתו של פרי כמפיק, עזבה גם חותמת האיכות והאותנטיות של הפסטיבל וזו הייתה שנתו האחרונה של הפסטיבל באותה מתכונת.

למרבה מזלי, שאני הגעתי לשיקגו ב2005, פארל החליט ליזום מחדש את הפסטיבל לאחר ניסיון כושל בשנתיים שחלפו ובחר לפתוח דף חלק ולבסס את הפסטיבל מחדש בתור אירוע שנתי בגראנט פארק בשיקגו, פארק המשתרע לאורך קילומטר וחצי רבועים של דשא ונוף אורבני עוצר נשימה של קו הרקיע של שיקגו, העיר השלישית בגודלה בארה”ב, שהארכיטקטורה המרשימה שלה ידועה ברחבי העולם.  בנייני זכוכית אדירים בגודלם טובלים בצמרות ירוקות מול השתקפויות של צללי נהר, כן, פרי ידע מה הוא עשה שבחר את שיקגו.

לולהפלוזה במתכונת הנוכחית של הפסטיבל הוא שיר אהבה למוזיקה ולעיר שיקגו, עיר שתרבות המוזיקה שלה היא מהסוערות והמהפכניות בארה”ב. מעטים יודעים ששיקגו היא מקום הולדתו של ז’אנר המוזיקה –  “האוס” שהפך להיות כה פופולרי בארץ ובאירופה מאז תחילתו בשיקגו בשנות השמונים, ואחד מהערים הראשונות בהם הושמעה מוזיקת ה”טכנו” במועדונים, עוד ז’אנר שהתפוצץ באירופה ובארץ אך התחיל את דרכו דווקא ביבשת אמריקה, בעיר דטרויט שבמדינת מישיגן הסמוכה לאילינוי בה נמצאת שיקגו. גם הבלוז והג’אז תופסים בשיקגו מקום  אדיר של כבוד כחלק מתרבות המוסיקה האקלקטית השוכנת בה.

השילוב של מוזיקה ושיקגו הוא שילוב שהעורק שלו זורם דרך סיפור חיי. כבת לאם טוניסאית ואבא אמריקאי בישראל, גדלתי עם גאוות יחידה לעיר שיקגו, שם התרחשו סיפורי הגבורה של אבא שלי, מהופעות של ג’ימי הנדריקס בברים מעושנים וחסרי שם עד למשחקי פוטבול באמצע סערת שלג, אמריקה הייתה כל מה שישראל היא לא. בכל זאת, הציז’בורגר של השכן תמיד ניראה טעים יותר.

מוזיקה הוא משהו שתמיד היה בבית, בין ארבעה אחים עם ארבע סגנונות מוזיקה שונים (שלא נדבר על אמא ששומעת יוונית ואבא ששומע בלוז), ויכוחים משפחתיים בנוגע למוזיקה אצלנו בבית היו שכיחים. עם בית עמוס בשלוש אחיות ואח, עם הבדל גילאים של שנה-שנתיים בין ילד אחד לשני, כולנו גדלנו פחות או יותר באותו עשור אך עם זאת כל אחד זרם לתשוקה מוזיקלית משלו. שאח שלי הרגיש חוסר הערכה למוזיקת מטאל בבית  היו מתחילים הריבים או שאחותי התלוננה על הבאסים של ההיפ-הופ מהחדר שלי ודאגה להזכיר כמה המוזיקה שהיא שומעת היא הו כה יותר איכותית משלה, ריב עליו נשפכו דם יזע וסי די רום אצלנו בבית. עוד לפני עידן האינטרנט, בשנות התשעים,  שדינוזאורים עדיין התהלכו על פני האדמה, אבא שלי היה מביא לנו דיסקים מארה”ב כשהיה נוסע בענייני עבודה. היינו שומרים על רשימה בחרדת קודש, מחשבים איזה דיסק כדאי לבחור ועל מה לוותר, כל אחד בחר שניים וההחלטה היוותה את עתיד האוזניים שלך, בימים שאיי טונס ויו טוב נראו כמו חלום רחוק ולא מציאותי.

ואז הוא הגיע, הדיסק הנוצץ, עטוף בשכבות של פלסטיק, בריח של חו”ל, של מקום הרחק מכאן, מקום שהמלחמה בו היא מלחמת הכוכבים, מקום בו הולכים לקולג’ ולא לצבא, בו הקולה זורמת בברזים.

ולפני שהסטריאו נדלק והצלילים לוקחים אותי למקומות רחוקים, מקומות בהם להקות לא מבטלות הופעות ברגע האחרון מרוב פחד ממחבלים, יש בתוך הדיסק עוד אוצר נוסף, חוברת מילים ותמונות, ספרון קטן לעלעול והסנפה עם ארומת חו”ל, אותיות ואיורים שמאכילים את הרעב לתרבות, למרד, לאמנות, לנעורים.

הדרך לשיקגו הייתה צפויה אחרי הצבא, מחוסר רצון ללכת במסלול הטיול המסורתי מצאתי את עצמי ברחובות הבטון של שיקגו, שם יש לי אבא ומשפחה ועניין וסקרנות, וכן, גם פספורט. לעולם לא אשכח את הלילה הראשון, ילדה מפרדס חנה שנבלעת ברחובות. האורות הנוצצים היו עיניים רשעות, בוחנות, שופטות והמדרכות עוד לא תיארו לעצמן איזו דרך התחילה. מאז, זיקוקי דינור של צ’יטוס ודמעות של חומוס התוו את דרכי במדינות, מקצועות והרפתקאות שונות בארה”ב. אבל בין הטלטלות והמבוכים, פעם בשנה, העיר שיקגו ולולהפלוזה היוו לי נחמה ובית.

השנה הראשונה שלי בפסטיבל היא השנה שלנצח תיחרט בדמיוני ובליבי יותר מכל לולה או מכל פסטיבל אחר מאז, אירוע מתפקע מרגש גולמי והתרגשות. התרגשות של נעורים, הגשמה של נעורים של מישהו אחר, נעורים שכלל לא קיימים במקום בו אני הייתי נערה.

הגעתי לשם פעורת עיניים, בכל זאת, חלום שמתגשם. פסטיבל אמיתי עם ליין אפ אלטרנטיבי ונחשק. איתי הייתה אחותי הצעירה שהיא הפרטנרית המושלמת לכל הרפתקה, בים באוויר וביבשה. אלטרנטיבי זה היה. אלטרנטיבה לכל דבר שאני הכרתי לפחות. הפיקסיז בהופעה, פריימוס, וויזר,קייק, דה קילרס,דנדי ווארהולס, קייזר צ’יפס… ומאותו רגע ששמו עלינו את הצמידים הכתומים של לולה הכל הופך למערבולות של תמונות, תחושות ומחזות. הפארק הפך ללונה פארק למבוגרים, סוכריות על מקל בגודל של בניין עיטרו את המדשאות ופסלי ענק אינטרקטיביים גירו את העיניים בכל מקום שהסתכלת. מאסות של אנשים שלא קשורים אלייך בשום צורה וכולם פה מאותה סיבה. תמימות של לפני שבע שנים בה אנשים לא קבורים בסמארטפונים ואף אחד לא יכול לעשות צ’ק אין כי פייסבוק אפילו עוד לא קיים, ימים אחרונות של קשרים אנושיים ללא התערבות וירטואלית.

מה שקורה בפסטיבל, יישאר בפסטיבל, ואף אחד לא יעלה תמונות שלך עושה את זה אחרי.

תמימות ישראלית שלא מבינה שזוג הבנות מולנו הן לא סתם נחמדות ולא סתם מנסות להיכנס לנו לאוהל. ולא רק לשם. ואז חוצפה ישראלית שמרשה לאחותי לעזוב את השורה הראשונה בקהל בהופעה האחרונה של הפסטיבל לטובת בירה ולהספיק לחזור לפני שההופעה התחילה בינות עשרות אלפי אמריקאיות צווחניות, עם כוס בירה מלאה ביד. הקולטנים של המוח והנשמה לא יודעים שובע ודי מתוך הערפול החלומי  או אולי זה העשן מהעשבים? כי שאתה בפסטיבל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הכל יכול לקרות. או לפחות מספיק.

יומיים של טירוף מובילים להופעה האחרונה, בשורה הראשונה, וויזר תיכף עולים על הבמה מול קהל של חמישים אלף רוקדים מאובקים ומלאים בבוץ, אותו בוץ שסיפרתי לכם עליו מקודם שנוצר מתוך השילוש הקדוש: קיץ גשום שלא מרחם על באי הפסטיבל, אדמה בוצית וטירוף חושים. כולם מזיעים את שאריות האלטרנטיב, בימים שהמילה אלנטרנטיביות לא נשמעה כל כך חסרת ערך. התרגשות אמיתית, חייתית, ממוזיקה ואנשים, התרגשות כל כך חזקה שלוקח לך כמה שעות עד שהמחשבות הצפויות מזדחלות למוח, מחשבות שהבאת איתך מהבית יחד עם בקבוק מים ומצב רוח טוב, מחשבות על כך שיש פה יותר מדי אנשים,ומה… הם לא מפחדים מפיגוע?פתאום אני חושבת על זה שבכלל לא בדקו לי את התיק הענק שהבאתי איתי , והמחשבה מתגלגלת ונדחפת אחורה מול צחוקה המתגלגל של אחותי, נבלעת בצליליהם הענוגים של הפיקסיז מהבמה הסמוכה.

.

המוזיקה מתחילה והקהל צורח, וגם הלב. ההופעה האחרונה של הערב והפסטיבל. תוך כדי ההתפרעות והזיעה הבטתי סביב וליבי הרך נחמץ לרגע. האנשים שלידי הם לא האנשים שהייתי רוצה שיהיו, מתוך האנושיות הבסיסית והאנוכית שלי. הם לא פורקים טירוף באותה צורה כי אין להם את אותו העול שאני וחבריי נשאנו, הם זרים בעיניי לשאגה שלי.

הקטנוניות מובילה אותי לחשוב על כך שהם לא היו היו מאלה שחלמו על רד הוט צ’ילי פפרס בגיל 15 וקיבלו באהבה את סקאנק אנאנסי בעיר הנוער בחיפה. אנוכיות עממית השתלטה עליי, מרמור פתטי על כך שהחברים שלי ,בארץ שלי, לא זוכים להיתפרע בהופעות בלי פרשנות פוליטית, לא זוכים להיות חפים מדאגות וליהנות מתרבות ומוזיקה  – הכרח ועיקר שנחשבים למותרות בארצנו היקרה. אבל אני לא נותנת למרירות להשתלט, כל מה שיכול להשתלט עכשיו זה החשמל באוויר והבאס שמשתולל על הבמה. אין יותר הסחות דעת, אין יותר רחמים עצמיים ממדינה רחוקה וחמה ואין זמן לשום דבר אחר. רק אני מול העולם, ילדה מפרדס חנה שטעמה את טעמו של החלום ויודעת שהיא רוצה עוד ממנו.

Image